אומרים יש אהבה בעולם.. 

"אומרים יש אהבה בעולם..."

אם כך היכן היא? מדוע אנחנו לא מפסיקים לחפש אותה? ואם היא כל כך חשובה ורצויה מדוע איננו מצליחים להעניק אותה לעצמנו ולזולתנו?
יש מישהו שאיננו רוצה לאהוב? יש מישהו שאיננו רוצה לחוות אהבה? אולי יש בודדים כאלה אם כי בנקל הייתי אומר שאני מסופק בכך, הם אולי מצהירים על כך, אולי הם בורחים מזה אך אינני מאמין שבאמת יש מישהו שאינו רוצה לאהוב ולהיות נאהב. באם יש כאלה, יש להניח שהם עסוקים בללקק פצעי אהבה מסוג כלשהו.
זה די מוזר לומר פצעי אהבה, כיצד יתכן שאהבה פוצעת, כיצד יתכן שאהבה מכאיבה, הרי היא התדר הבריאתי הזך והצלול ביותר. איך יתכן שיש בו כאב? "הכניסיני תחת כנפך" של ח.נ. ביאליק ששורת הכותרת מצוטטת ממנו הינו דוגמה אחת מיני רבות לתחושת האובדן, האכזבה והכאב שאנשים כה רבים חשים ממושג עילאי ובלתי ברור זה - אהבה.
מדוע? מדוע מהווה מהות כה גבוהה, כה טהורה, כה נשגבת מקור לכל כך הרבה צער וכאב, מדוע אין אנו מסוגלים להבין את פישרה, לרדת לעומקה, לחוות את יופיה ולהביא את עוצמתה לכדי מימוש של עונג ולא של צער. היכן טמון המוקש שמפיל אותנו בפח כל הזמן, חייבת להיות סיבה לכך שהרי מקריות אינה קיימת.
ביאליק כותב "נפשי נשרפה בלהבה, אם יש אהבה בעולם, מה זאת אהבה?"
היתכן כי איננו מבינים מה זאת אהבה? בעולם שמאופיין בדומיננטיות של יסוד המים המבטא אלמנטים של רגש, איננו מבינים מה זאת אהבה?
העובדות והמציאות אינן משאירות הרבה מקום לתהייה, העובדה היא שאנו מתקשים לאהוב, לא רק את הזולת, גם ובעיקר את עצמנו. אחד המצוות היותר משמעותיות ביהדות היא מצוות "ואהבת לרעך כמוך", תהיה הדרך שבה נפרש זאת אשר תהיה (יש יותר מפרוש אחד) קיומה של מצווה זו יוצר בעיה גדולה יותר מאי קיומה, שכן אם אנו מצווים לאהוב את האחר כפי שאנו אוהבים את עצמנו הרי שעדיף שלא נאהב אותו כלל. גם אם נפרש זאת בדרך ההפוכה האומרת שאנו מצווים לאהוב את עצמנו כפי שאנו אוהבים את הזולת הרי ששוב עדיף שלא נאהב את עצמנו כלל כי את הזולת אנחנו ממש לא אוהבים, בלשון המעטה. יהיו לא מעט יפי נפש, רומנטיקנים ואחרים שיטענו שיש אהבה בעולם ושאנחנו כן אוהבים את הזולת, אז שיסבירו לי מדוע יש כל כך הרבה כאב והרס. מדוע בחרו לפנות בני אדם מבתיהם בכח ולא באהבה, אני יכול בנקל להניח מה תהיה התשובה - הם לא רצו להתפנות - נכון, הם לא רצו ועדיין יש לחפש את הסיבה לכך בדרך שבה הובל התהליך הזה עד לשלב הפינוי ועד לשלב של ההתנגדות. אינני מביע דעה בעד או נגד הפינוי, אני טוען שאף אם הרעיון שעומד בבסיס הפינוי הוא נפלא, הכשל היה בשיווק שלו בדרך שבה הוא נמכר הן למפונים והן לשאר. פוליטיקאים ממשיכים לנהוג כפוליטיקאים כל מעיינם בעצמם וברייטינג שלהם, זו אינה מנהיגות זה בזיון. ניתן היה בנקל להניח את הפוליטיקה ואת המחלוקת הפוליטית בצד ולצאת בראש אחד אל עבר אותם מפונים, במסר, בדעה ובמעשה שכולו אהבה ואמפטיה ולהביא לכדי פינוי הנובע מראיית הדרך, הבנת הסיבה והבנת המטרה המשותפת. ניתן היה להוביל את המהלך הזה בדרך של הבנה ולא בדרך של החלטת ממשלה. המשפט הצורם ביותר שנשמע לכל אורך התהליך היה "זאת החלטת ממשלה" אמירה שאין בה מאומה מעבר להבהרה חד משמעית על הכוחניות והכפייה שבתהליך.
סטיתי מהנושא רק על מנת להראות עד כמה מגוחך הציווי "ואהבת לרעך כמוך" בשלב הפראקטי שלו. הציווי לכשעצמו, תוך התעלמות מוחלטת ממשמעות של ציווי, הינו נפלא ונעלה, המימוש שלו מהווה חרפה למין האנושי.
קראתי אתמול בסטריפ של חדשות, חדשה מרעישה "16 משפחות אוחזות ב 20% מסך כל ההכנסות במשק הישראלי" נדרשתי לקרוא את זה 5 פעמים על מנת לשכנע את עצמי שאינני הוזה, חמישית מכלל ההכנסה של מדינה שלמה מצוי בידי 0.000026% מהאוכלוסיה, אז איך תהיה אהבה? האם אדם שחש ורואה שחייו נרמסים ושהוא אינו אלא "אסיר" של מיעוט זעום בעל כוח ללא גבול ופרופורציה יכול לאהוב? ישו הציע שנושיט את הלחי השנייה, כבר הושטנו גם את הרביעית.
ההתעסקות בנעלה וביפה, באהבה, אינה אלא מזור ובריחה מהמצוי בכל מקום ובכל פינה, הכיעור, הרוע, השקר וחוסר הצדק הינם כה עמוקים, כה מושרשים, וכה בולטים עד כי השאלה "מה זאת אהבה" הינה כמו השאלה "מתי היתה תקופת האבן" היא אינה מעניינת אף אחד, היא אינה חשובה לאף אחד. אין צורך לחפש, אין צורך להתבונן זה בולט כמו שמש בצהרי היום, במצב בו אדם עסוק בלשרוד אין שום מקום ושום אפשרות אפילו להתחיל לנסות להבין מה זו אהבה לא כל שכן להתחיל לנסות לאהוב. לאהוב משמעו למות, כי במצב של הישרדות יש לנהוג כזאבים ולא כמלאכים.
יש אהבה בעולם, על זה אין מחלוקת, איננו מישמים ואיננו מביאים אותה לחיינו ןגם על זה אין מחלוקת, לא צריך להיות גאון פילוסופי בכדי להבין את הסיבה לכך.

אהבה מתקיימת במצב של קבלה מוחלטת, אהבה איננה נתינה כפי שנהוג לחשוב, לתת אין משמעו לאהוב דווקא, נתינה יכולה לנבוע ממניעים שונים שאין בינם לבין אהבה מאומה, אהבה זו קבלה מוחלטת של עצמך ומתוך עצמך את זולתך. קבלה מוחלטת אינה עניין פשוט כפי שזה נראה או נשמע ולו רק מהסיבה שאנו נוטים לבלבל בין מה שאנחנו לבין מה שיש לנו, אנו נוטים לשייך לעצמנו אלמנטים שאין בינם לבין מה שאנחנו אלא שיוך. הכסף שלנו אינו אנחנו, הרכוש שלנו אינו אנחנו, המחשבות שלנו הם רק המחשבות שלנו, הצרכים והרצונות שלנו אינם אלא האשליה הנובעת מהצורך לשרוד, מהרצון להתקיים, מההבנה שרק החזק שורד ועל כן יש לצבור. אנחנו מנהלים מלחמת מוחות מתמדת מול כל מי ומה שסביבנו, מלחמת מוחות שתכליתה להשיג יותר על מנת להיות חזק יותר על מנת לשרוד ולהתקיים במלחמה האין סופית הזו. אז במלחמה אפשר לחפש אהבה? קבלה מוחלטת משמעה לקבל ולהבין כי מה שאנחנו אינו נובע ואינו קשור למה וכמה יש לנו, קבלה מוחלטת היא היכולת להתנתק מהפיזיות הסובבת אותנו לכדי הבנה שלפיזיות יש תפקיד ויש לו שימוש אך קיומו או העדרו, הימצאותו בכמות כזו או בכמות אחרת אינה מהווה את האינדיקציה למה שאנחנו. אם אדם מקבל ואוהב את עצמו על בסיס פרמטרים של פיזיות הרי שזו אהבה מותנית ואהבה אינה יכולה להתקיים בסביבה מותנית, אם אדם מזהה את עצמו על בסיס כמותי הרי שערכו כערך סחורה עוברת לסוחר. סחורה לא אוהבים, סחורה מעריכים!
"אהבה אינה אלא קבלה מוחלטת של עצמי ומתוך כך של כל מי שסביבי", ההגדרה הזו הינה התשובה האולטימטיבית לשאלות שבבסיס מאמר זה. יש אהבה ביקום אך היא אינה מצליחה להיחשף בתוך הערפל הסמיך של החומריות והחומרנות שמייצרות מלחמת הישרדות אין סופית וחסרת תכלית. קבלה עצמית מוחלטת הינה אמירה שאין הכלל יכול לעמוד בה, כיצד ניתן לבקש ממליוני בני אדם שיחשפו את צווארם לשחיטה בידי מיעוט מיליטנטי היושב על ברזי הקיום רק על מנת לאהוב את עצמם, הם עסוקים בלהאכיל את עצמם. קבלה מוחלטת של הסביבה הינה אמירה שאין הכלל יכול לעמוד בה, כיצד ניתן לבקש ממליוני בני אדם הנאבקים על קיומם לקבל את המיעוט השבע שאוחז אותם בגרונם.
קבלה מוחלטת מתקיימת במרווח הצר שבין הורים לילדים, וגם שם היא עומדת בסכנה, גם שם מתחילים להופיע הסדקים במקומות בהם ההשפעה החיצונית חזקה מעבוטות המשפחה.
אנחנו מטיפים למשהו שמלכתחילה איננו יכולים לקיים. איננו יכולים לקיים, לא כי הוא בלתי אפשרי אלא כי המציאות אותה אנו חווים שהינה פרי בריאתנו אינה יכולה להכיל את התדר ואת האפשרות לאהבה.
כאן, אולי, המקום לבחון שוב את הציווי - ואם תרשו לי לנסח את זה כהצעה במקום ציווי - "ואהבת לרעך כמוך". האם בכלל אפשר לקיים הצעה זו, האם יש בה אוטנטיות עכשווית או שמא היא בבחינת "חזון העצמות היבשות". כאשר אני בא לבחון סוגיה זו, כמו רבות אחרות, אינני יכול להתעלם ממה שמתרחש בחיי ומחוויותי האישיות. (ככלל אני מוצא פגם בהבעת דעה המבוססת על מידע ותאוריה בלבד, אני סבור שהחלק החוויתי הינו הכרחי על מנת לבטא הבנה, אחרת זה ביטוי של ידע). עכב כך אינני יכול להמשיך ולטעון שהדבר הינו קל ופשוט, ההבנה שזה נתון לבחירתנו ושזה תוצר של הבריאה שלנו, ברור ונהיר ועדיין יש קושי רב להתעלם ולהתעלות מעל המתרחש מסביב ויש בכך בכדי לומר לכם להאמין בבלתי אפשרי. יש בכך בכדי לומר לכם לנסות לממש את הבלתי יאומן, לקיים את הנעלה והגבוה מהכל - להתבונן בפחדים שלכם ולהיות מסוגלים להתעלם ממה שאתם רואים. לראות את דמויות הפחד והדאגה צועדים לצידכם, מקיפים אתכם, מדברים אליכם, מפתים אתכם בכל דרך ובכל צורה ולהתעלם מהם. אני מוצא את זה לקשה מנשוא, על גבול הבלתי אפשרי והבלתי ניתן למימוש. ובכל זאת - זה אפשרי, זה ניתן, זה מצריך את כל תעצומות הנפש, רצון מפלדה וסבלנות אין קץ, אך זה אפשרי! התמורה אינה ניתנת לכימות או למדידה היא אינה ניתנת להבהרה משום שהיא תמורה אישית אינדיבידואלית שבין האדם לבין עצמו, בין האדם לבין תפארתו. היכולת להגיע לנקודה של קבלה עצמית מוחלטת שפרושה אהבה טהורה ונקייה אינה נושאת שום תמורה מדידה היא נושאת תמורה פנימית שאינה ניתנת לתאור שכן היא שונה מאדם לאדם כשם שכל אדם שונה ממשנהו. זהו ההישג האולטימטיבי של הבריאה האישית והחוויה הפרטנית של כל אחד, זהו ההישג שאולי אפשר לדמותו למושג הערטילאי "גן עדן". אני אומר בזהירות אולי משום שלאינדיבידואלים שונים "גן עדן" מתפרש בדרכים שונות, בהתאם לרמת ההבנה והמודעות בה הם נמצאים. יהיו כאלה אשר ללא ספק ימצאו את גן עדן בדמות חשבון בנק מנופח ואחרים בדמות תפקיד שיש בו עוצמה ושררה. מצאתי לנכון לשייך את זה לאותו מושג ערטילאי רק משום שהפגם שבבסיס המציאות העכשווית מצוי בהבנה שבתאור אותו מושג בכתובים - ספר בראשית פרק ב', ג' .
הפרשנות וההבנה הנובעים מאותו סיפור בריאתי נדונו זה מכבר והם כבר נדושים, ועדיין טרם מובנים.
קבלה מוחלטת של העצמי ומתוך העצמי של האחר הינה המהות ששמה אהבה. קבלה מוחלטת של העצמי ומתוך העצמי של האחר הינה המקום בו האהבה נמצאת.
אילו ח.נ. ביאליק היה חי היתי משיב לו:-
יש אהבה בעולם, ידידי, והיא מצויה ביכולת שלך לקבל את עצמך ואת סביבתך ללא תנאי וללא סייג.
פרשנויות רבות יש לשיר הזה של ביאליק וקטונתי מלהוסיף את שלי, אך לא אמנע מלומר שהשורה האחרונה בשיר היא השורה המהווה את הפתח להבנה -
"עתה אין לי כלום בעולם, אין לי דבר." בדיוק בנקודה זו שבו ההבנה כי אין דבר אשר שייך לי, אוכל להבין כי כל מה שיש זה אני, זו הנקודה שבה הקבלה המוחלטת יכולה להתקיים וממנה להתחיל את הכל מחדש.


באהבה רבה

רובי